<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ד' שער א'</h1>
<h2>דף יג.</h2>
והמוכר שדהו בקנין, אפילו לא נתן הדמים קנה, ואין אחד מהם יכול לחזור בו דמשעת קנין קנה. וכדאמרינן [ב"מ י"ג ע"א] המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים, אי משום שמא כתב ללוות ולא לוה הא שעביד נפשיה. וכתב רש"י ז"ל בין ילוה בין לא ילוה. וכן דעת רבינו ז"ל. וכ"כ ר"ם ז"ל בפ"ה דקנין הקרקעות והעבדים והמטלטלין והבהמות, כל אחד מהם נקנה בחליפין. והוא הנקרא קנין וכו'. ואע"פ שעדיין לא משכן ולא נתן את הדמים. ואין אחד מהם יכול לחזור בו ע"כ. וכתב בעל העיטור בשם רבינו האיי ז"ל חזקה וקנין לא מהני היכא דעייל ונפיק אזוזי. ולקמן אכתוב בע"ה דעת רבינו ז"ל.
<h2>דף יד.</h2>
גרסינן בפ"ק דבבא קמא ובפ"ק דב"מ, ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, ויצאו עליו עסיקין, עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו ומשהחזיק בה אינו יכול לחזור בו. ופירש רבינו ז"ל הכי, כשהחזיק אחר שיצאו עליה עסיקין. ומשום הכי לא מצי למיהדר, דכיון דלא חש לעסיקין ודש אמצרא לראות מה היא [צריכה], כבר גלה בדעתו דניחא ליה בה ואע"ג דאית עלה עסיקין. אבל אם לא החזיק בה לאחר מכאן, אע"ג דדש אמצרא קודם שיצאו עליה עסיקין יכול לחזור בו. ודוקא כשלא החזיק בה חזקה גמורה, בנעל גדר ופרץ, שהם החזקות שנשנו בפרק חזקת הבתים [מ"ב ע"א]. אלא שהלך בשדה לראות מה היא [צריכה]. והיינו דנקט הכא דש אמצרא. ויש בזה מפרשים רבים בענינים אחרים. וכמדומה לי שזה הנכון. עכ"ל בפ"ק דקמא. ואמרינן התם, מאימתי הויא חזקה מכי דיש אמצרא, ופירש רי"ף בפ"ק דמציעא, כגון דאית ליה ארעא אחריתי גבה בהאי ארעא ואיכא מצרא בינייהו אי דייש לההוא מצרא דביני ביני ושוינהו לתרוייהו ארעא חדא, הרי החזיק ואינו יכול לחזור בו. וכתב עוד בפ"ק דקמא, וכל שכן אם עשה בה מעשה שהוא למעלה מזה. ואם עדיין המצר קיים ולא עירבו עם השדה יכול לחזור בו ע"כ. אבל בהילוכא לא קנה, כחכמים [ב"ב ק' ע"א] דאמרי אין הילוך מועיל.
<h2>דף מז.</h2>
והמוכר שדהו בקנין, אפילו לא נתן הדמים קנה, ואין אחד מהם יכול לחזור בו דמשעת קנין קנה. וכדאמרינן [ב"מ י"ג ע"א] המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים, אי משום שמא כתב ללוות ולא לוה הא שעביד נפשיה. וכתב רש"י ז"ל בין ילוה בין לא ילוה. וכן דעת רבינו ז"ל. וכ"כ ר"ם ז"ל בפ"ה דקנין הקרקעות והעבדים והמטלטלין והבהמות, כל אחד מהם נקנה בחליפין. והוא הנקרא קנין וכו'. ואע"פ שעדיין לא משכן ולא נתן את הדמים. ואין אחד מהם יכול לחזור בו ע"כ. וכתב בעל העיטור בשם רבינו האיי ז"ל חזקה וקנין לא מהני היכא דעייל ונפיק אזוזי. ולקמן אכתוב בע"ה דעת רבינו ז"ל.
<h2>דף סה:</h2>
גרסינן פרק איזהו נשך, מכר לו בית מכר לו שדה וחזר ואמר לו לכשיהיו לי מעות תחזירם לי, אסור ללוקח לאכול פירות, כלומר שהתנה המוכר מתחלה על כך, ועל תנאי זה נגמר שאם יהיו לו מעות ויתנם ללוקח שיחזיר לו הקרקע, (ו)אמרינן דהואיל והענין תלוי ביד המוכר, כי שמא יפדה המוכר הקרקע, ונמצא כי המעות שלקח המוכר הלואה היו בידו, ואם הלוקח אוכל פירות מחזי כרבית. ונ"מ לענין מכירה, כי המוכר קרקע על מנת שאם אחזיר לך המעות תחזיר הקרקע, שאין המקח מקח. ואמרינן התם, אבל אם הלוקח אומר מעצמו לכשיהיו לך מעות אחזיר לך הקרקע מותר ללוקח לאכול פירי. ואמרינן דטעמא דהוא קנה המכר ומדעתו הוא שנתחייב, אם כן כל זמן שלא נתן לו המעות אוכל פירותיו הוא. ומיהו כשיתן המעות יחזיר לו הקרקע על פי התנאי שהתנה.
וכל המוכר על תנאי, אם לא נתקיים התנאי אין המקח מקח. כגון המוכר קרקע לחבירו על מנת שתתן מקח זה לפלוני או תמכרנו לפלוני, אם מכרו או נתנו לאותו פלוני קנה ואם לאו לא קנה. וכל תנאי שבממון קיים.
<h2>דף סז.</h2>
ואמרינן התם, ההיא איתתא דאמרה ליה לההוא גברא זיל זבון ארעא מקריבאי. כלומר אמרה האשה לשליח לך וקנה לי קרקע פלוני מקרובי. ואמר המוכר לשליח אי הוו לי זוזי מהדרנא לה ניהלי, כלומר אם יהיו לי מעות תחזיר לי פלונית הקרקע. א"ל שליח את ונולא אחי, כלומר את ופלוני קרובים אתם וקרוב הדבר שהיא תחזיר לך. אמר רבה בר רב הונא כל את ונולא אחי סמכא דעתיה ולא גמר והקנה אלא על מנת שיחזיר לו הקרקע. ור"ם הביאו בפי"א דקנין.
<h2>דף עב.</h2>
ואמרינן בפרק איזהו נשך, ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לתלת שנין ואכליה תלת שנין, לבתר א"ל אי מזבנת ליה ניהלי מוטב, ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי, ואזל אקנייה לבנו קטן קודם מכירה. ושמעינן מהאי מעשה דאונס ממון הוי אונס. ועוד שמעינן מהא, שלא היה שם אונס מגולה, אלא שהכמין לו עדים אחורי הגדר ושמעו שלא נתרצה למכור אלא בהכרח, וכשיצאו ראו שכתב לו שטר מכר והחזיר לו שטר המשכונה, כגון זה מעידין על אונסו. ואם הלוקח מתהפך בתחבולותיו אין שומעין לו. הכל לפי דעת השומעים. ועוד שמעינן [מהא] כי ההכמנה כמסירת מודעא. וכתב רבינו חננאל ז"ל וזה לשונו, מהאי דפרדיסא שמעינן דמאן דמפחיד במידי דיכיל למעבדיה, כגון הפסדת ממון או הכאה, כל שכן הכאת נפשו, דאמר ליה אי מזבנינת לי מוטב ואי לא מזבנינת לי כך וכך דאית לך עבידנא לך כך וכך, דאית להו לסהדי למכתב ליה (מדי) [מודעא בהאי] ולפרושי ידעינן באונסיה דפלניא, ואע"ג דלא עביד מאי דאמר ומדחיל ליה. אלא כיון דאמר עבידנא ומצי למעבד היינו אונסיה דמוכר. וכל כה"ג כתבינן ע"כ.
<h2>דף עז:</h2>
גרסינן בפרק השוכר את האומנין, תניא הנותן ערבון על הבית ועל השדה, כל המשנה וכל החוזר בו ידו על התחתונה. כיצד הרי שמכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז, בזמן שהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה, רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי. ומהיכן מגבהו מן העידית. ובזמן שהלוקח חוזר בו יד המוכר על העליונה, רצה אומר לו הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך. ומהיכן מגבהו מן הזיבורית. ואוקימנא להא כד עייל ונפיק אזוזי. אבל אי לא עייל ונפיק [אזוזי] קנה לוקח הכל ואין אחד יכול לחזור בו ושאר הדמים עליו כחוב. ואוקימנא דהיכא דעייל ונפיק אזוזי אפילו לא פש גביה אלא חד זוזא לא קני. וכמו שכתב רי"ף ז"ל שם. ואוקימנא נמי דאי מוכר שדהו מפני רעתה אפילו עייל ונפיק אזוזי קני. דהאי דעייל ונפיק אזוזי, כי היכי דלא ליהדר ביה לוקח הוא דקעביד. הילכך המוכר שדהו באלף זוז, והחזיק בה וכתב השטר, ונתן לו מקצת הדמים, ועייל ונפיק אזוזי, אפילו לא נשאר אלא זוז אחד, חזר בו הלוקח (ו)יד המוכר על העליונה כמו שאמרנו. ואם חזר בו המוכר יד הלוקח על העליונה כמו שאמרנו. ואם מכר שדהו מפני רעתה, אע"ג דעייל ונפיק אזוזי קנה, דמאי דעייל ונפיק אזוזי לא מפני שעדיין לא גמר והקנה, אלא כדי שלא יחזור בו לוקח.
וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ח דקנין, וכן הדין במוכר מטלטלין, אע"פ שמשך הלוקח הפירות להוציאן לרשותו והמוכר נכנס ויוצא על שאר הדמים, לא קנה ויד החוזר על התחתונה כמו שאמרנו אא"כ מכר מפני רעת ממכרו ה"ז קנה הכל. וכתב עליו הראב"ד, דוקא מטלטלין הראויין ליחלק, כמו תבואה או יין ושמן. אבל דבר המסויים כגון חפץ או בהמה שאינו ראוי ליחלק היכא דעייל ונפיק אזוזי מצי הדרי בכוליה. והדין נותן דשלא להיות שותפין בו מכרו. ואיזה נקרא עייל ונפיק אזוזי, כתב הראב"ד ז"ל דאפילו קבעו לו זמן פרעון וכשהגיע הזמן דוחקו המוכר למעותיו, גם זה עייל ונפיק אזוזי הוא, ואם לא יפרענו יכול לחזור בו. וזה תימה, שאם כן רוב הקניות אפשר להתבטל. ואם יתחרט מוכר ורוצה לחזור בו, יעשה עצמו לאחר זמן כדחוק למעות, ואפילו לאחר כמה [שנים] חוזר. אלא הנכון דעייל ונפיק, שהוא דוחק מיד. וכתב רבינו חננאל ז"ל, דעייל ונפיק [אזוזי] דלא קנה, בדגלי דעתיה שלא מזבין האי מידי אלא משום דצריך לדמי השתא בדוחקא. אבל אי מזבין [אדעתא] דיהיב ליה דמי למחר וליומא אוחרי, מעידנא דאחזיק קנה. וזוזי מקבל להו בתר הכי דנעשו עליו כמלוה. עד כאן ונכון. כן כתב רבינו ז"ל. וגרסינן התם בהשוכר את האומנין, רשב"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו בהן, כיצד כותב לו אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה פלונית לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים, והריני נושה בו שמונה מאות זוז. יש מי שמוכיח מכאן דכל דלא כתוב מוכר כן (ד)בכל קניה שבעולם יכול לחזור בו המוכר כל דעייל ונפיק אזוזי, ואפילו קנו מידו או שהחזיקו בקרקע ואומר לו לך חזק וקני. וכבר כתבתי למעלה כי זה היה דעת רבינו האיי ז"ל. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל דאין מכאן ראיה, דרשב"ג להרחיב בקניות בא, ולא לקצר, ולומר שאפילו לא קנו מידו או שלא אמר לו לך חזק וקני או שאינו במקום שיכול להחזיק בו עכשיו יכתוב לו כן. ואם כתב קנה ואינו יכול לחזור בו מעתה. ומסתברא שלא אמרו אלא כשהחזיק בקרקע לפני המוכר או שמשך החפץ. אבל אמר לו לך חזק וקני אי נמי משוך וקני, (ו)הא אמר לו שיקנה בכך לגמרי. ומעתה מעותיהם עליו כמלוה. וכמאן דאמר ליה אי בעינא בכספא אקנה אי בעינא בחזקה אקנה ע"כ. הילכך לפי דברי רבינו ז"ל גם חפץ המסויים אם אמר לו המוכר משוך וקנה, ואפילו דחוק למעות, נעשו עליו כמלוה ואינן חוזרין. אבל אמר לו המוכר "מה שאני מוכר חפץ, מדוחק מעות הוא", והלך (מושך) [ומשך] החפץ, דינו ככתוב למעלה.
